אז ברור שכולנו חושבים הבוקר על תושבי הדרום. ברור שהמילים "ערבות הדדית" ו"סולידריות" ו"עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" הן לא קלישאה. אבל הדברים שכתב הלילה בנימין שיינברג, אולי יעזרו לנו להרגיש את צרתם קצת יותר:
"מה שעושה אזעקה אחת. ב-17:30 אני יושב במשרד ב'אינטל' בירושלים, ופתאום סמס: 'אזעקת צבע אדום, חשש לטילים'. צבע אדום? אני גר במעלה חבר, מה קשור צבע אדום? מישהו כנראה התבלבל. אחרי דקה מתברר שאף אחד לא התבלבל. באמת צבע אדום. בתור חבר צוות החירום היישובי אני מתחיל לקבל הודעות משכנים, וכולם מוודאים שיודעים איפה כולם נמצאים. במקביל – הודעות ושיחות עם הבית, לוודא שגם אצלי כולם בסדר. אחר כך, בשעה שנשארה לי לעבוד, כבר לא ממש הצלחתי להתרכז.
רק אזעקה אחת. רק יום אחד. איך אתם מחזיקים מעמד שם כבר כל כך הרבה שנים? מאיפה הכוח? איך מצליחים לשמור על ריכוז, לעבוד, ללמוד, לחגוג ימי הולדת, ללכת לחוגים, פשוט לחיות? תמיד ידעתי שזה כך, אבל אחרי אזעקה אחת, ביום אחד, אני גם קצת קצת מרגיש. פשוט להעריץ אתכם".
