פרשת השבוע היא פרשת "בחוקותיי". אפשר לתמצת אותה במילים: יתנו – יקבלו. לא יתנו – לא יקבלו. כלומר, אם ילך העם בחוקות התורה ובדרך הישרה, הוא יזכה לשלום, שלווה והצלחה.
"אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו... ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה... וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ". ואם לא – רע ומר יהיה גורל העם: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה... והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית".
התורה משרטטת את שתי האפשרויות האלה באופן בהיר ומפורט, אבל מותירה את הבחירה בידי האדם ובידיו בלבד. הבחירה החופשית, כידוע, היא אחד העקרונות היסודיים ביהדות. גם פסק הדין הדרמטי של השופט דוד רוזן שניתן השבוע, מעלה הרהוריםעל הבחירה הבלעדית של האדם כיצד לנתב את חייו. כי בעצם, כשהוא מתאר את האנשים, נאשם אחרי נאשם, זה תמיד מתחיל טוב. אפילו מרשים. רק אחרי כמה פסקאות, קורות החיים החיוביים הופכים למושחתים. הנה דוגמה:
"הלל צ'רני נולד בארגנטינה ב-1953, עלה ארצה, התגייס לגולני, נפצע במלחמת יום כיפור והמשיך בשירות מילואים. הוא סיים תואר שני במנהל עסקים, ולאורך השנים הוא ומשפחתו תרמו עשרות מיליוני שקלים למוסדות רבים וחשובים בארץ. אבל התיאור החיובי והנלהב הזה, שזה רק חלק קטן ממנו, מסתיים בהחלטה על שלוש שנות מאסר וחצי. או למשל: "אורי שטרית נולד במרוקו ב-1952, למד בפנימייה, התגייס לצנחנים, סיים בהצטיינות יתרה תואר שני באדריכלות באוניברסיטת הארווארד, חזר לישראל והתבלט כאדריכל יצירתי ומקצועי".
במקום להסתיים ב"ולתפארת מדינת ישראל" נגמר הטקסט בשבע שנות מאסר. ויש פה אפילו קיבוץ גלויות. ארגנטינה, מרוקו, וגם רוסיה: "אביגדור קלנר נולד בברית המועצות ב-1943, התגייס להנדסה קרבית, נפצע פעמיים במלחמות ישראל, סיים תואר שני, פעל בהתנדבות למען תנו לחיות לחיות, בית לסין, תיאטרון היידיש ועוד".
כעת קלנר יוסיף לרזומה הזה שלוש שנות מאסר. שופט הוא לא פסיכולוג ולכן רוזן מפרט רק את העובדות. הקוראים של פסק הדין נותרים עם שאלה פתוחה על ההכרעות שננקטו כאן: מה הוביל את שורת הנאשמים הבכירים לסטות מהחיים הנורמטיביים שניהלו ולעבור לצד השני של החוק?
