שמחת תורה לפנינו, והשנה החג יהיה שונה לגמרי. חנה שניאורסון, אימו של הרבי מלובביץ', תיארה ביומנים שלה חגיגות שמחת תורה שיכולות לתת לנו השראה. השלטון הקומוניסטי התנגד להפצת היהדות של משפחת שניאורסון ובתום חקירות, עינויים ומשפט – בעלה הרב לוי יצחק נשלח לגלות בקזחסטן. וכך היא כותבת:
"הגיע יום שמחת-תורה. ספר-תורה עדיין לא היה אז ברשותנו. היינו אפוא אני ובעלי לבדנו בחדר. הגיע זמן ההקפות. קשה לאדם קטן-ערך כמוני לתאר את החוויה הרוחנית שניכרה על פני בעלי, כשהחל להכריז בקול רם: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ!'. הוא אמר את מילות הפסוק באותו ניגון שבו נהג לעשות זאת בעירנו, בבית-הכנסת, בנוכחות מאות רבות של יהודים. לא זו בלבד שהיו שם ריקודים, אלא שנראה היה שגם האבנים רקדו מגודל השמחה...
בשמחה כזו התאזר בעלי גם כאן. הוא אמר כל פסוק, ולאחר כל הקפה שר ורקד – בינו לבין עצמו, כמובן. בין השולחן למיטה היה שטח פנוי קטן, ושם הלך בעלי סביב סביב בעריכת ההקפות: 'זך וישר הושיעה נא, טוב ומטיב עננו ביום קוראנו'. ניתן היה לחוש במילים אלה את רגשי לבבו, את שאיפתו שהשמחה תהיה שמחה זכה וטהורה. 'יודע מחשבות הושיעה נא, לובש צדקות עננו ביום קוראנו'. ישבתי לי בפינה, על שרפרף העץ, והתבוננתי בגודלה ובעוצמתה של אהבת התורה של אדם זה, שרקד כך את כל שבע ההקפות. למחרת בבוקר אמר בעלי מתוך אותה חיות את הפיוט 'שישו ושמחו בשמחת תורה'".
באותו חג שמחת תורה הם היו לכאורה לבד. בלי ספר תורה, בלי קהילה, כמעט בלי אוכל. אבל הם לא היו לבד – הם היו עם שמחה ועם תורה.
