זה עידן שבו כמעט כולם משדרים הצלחות. קמים בבוקר ומקדמים מותג ושמו אני. הפיד באינסטגרם מזיע מרוב פילטרים, מאכלים מדהימים, בילויים נוצצים, ילדים חגיגיים, בני זוג אהובים. כולם תמיד עובדים על הדבר הגדול הבא, מבשלים לכם משהו מעניין, מוכרים לך את עצמם או את המוצר שלהם. רבי נחמן מברסלב אמר שכולנו קבצנים. יש קבצנים לכסף, יש קבצנים לאהבה ולתשומת לב.
פרשת השבוע, פרשת פנחס, מספרת על כך שמשה רבנו לא ייכנס לארץ ישראל. המנהיג שלנו עלה על בימת ההיסטוריה לא כווינר, אלא כאדם כבד פה וכבד לשון. גם כעת הוא נפרד מאיתנו לא ב"הפי אנד" סוחף, אלא בהחמצה מהדהדת: הוא הוציא את העם ממצרים, אבל הם ייכנסו לארץ ישראל בלעדיו.
משה רבנו הופך לסמל של כמעט. העמידה על הר נבו, מנגד, כשהוא רק רואה את הארץ, מלווה אותנו אלפי שנים. רחל המשוררת כתבה: "בְּכָל צִפִּיָּה, יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ".
אבל מה עושים כשלא מצליחים להגשים חלום? קודם כל, משה רבנו מתפלל. הוא מבקש, מתחנן, מפציר. אחר כך, הוא מקבל "פרס ניחומים". הוא זוכה לראות את הארץ, אבל לא להיכנס. גם קצת זה טוב.
ולבסוף הוא מלמד אותנו עוד לקח – כשהמציאות לא מתיישרת עם רצונותיך, אתה לא שובר את הכלים. אתה מנסה לעשות את הכי טוב, במצב הקיים. בשעותיו האחרונות, הוא מבקש מאלוקים למנות לעם מנהיג מתאים, איש רוח ומעש, שיוביל אותם מעתה. זה מה שמטריד אותו.
והתורה, בכנות ובשקיפות שלה, לא מתארת רק הצלחות אלא מלמדת אותנו איך להיכשל. היא מתארת איך אפילו משה רבנו אינו מושלם, ואיך הוא נשאר שם, על הר נבו. גם בכך – משה הוא רבנו.
