הרב יוני לביא כותב כך, על ניחום אבלים:
* הדבר הבסיסי ביותר הוא פשוט להיות לצד האבלים. ”עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה”, נכתב בתהילים. עיניים מצטלבות, לחיצת יד חמה וחיבוק – שולחים כוחות וחיזוק, אפילו מבלי לומר מילה. והאמת, ספק אם יש מה לומר. כשאהרון הכהן מאבד את שני בניו ביום אחד הוא פשוט שותק. ”וַיִּדֹּם אַהֲרֹן”. כי ישנם רגעים שבהם המילים קטנות מכדי להביע את עוצמת השבר, והדבר שמשקף יותר מכל את מה שקרה – הוא הדממה.
* שנית, נסו להקשיב למה שיש להם לומר - לכאב, לזיכרונות, לסיפור נפילת היקר להם מכל. “אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי”, נכתב בספר איוב, השיתוף הזה מקל.
עם זאת, שימו לב: ההלכה מלמדת שממתינים עד שהאבל פותח בדברים ורק אז אנחנו משתלבים בשיחה. צריך לקלוט את המקום בו הוא נמצא ולזרום איתו משם.
• עצה טובה: אל תנסו לתת פרשנויות אמוניות או להיות הדוברים של אלוקים. נסתרות דרכי השם. איננו יודעים להסביר מדוע אדם מסוים נפגע ונהרג, ואילו חברו שהיה צמוד אליו יצא ללא פגע. אנחנו מאמינים בהשגחה ובכך שעולמנו אינו הפקר, ועם זאת, איננו נביאים ואין לנו יכולת לתת פשר והסבר לגורלו של אדם מסוים.
ובנוסף: בניגוד לתחושה של עמידה מול חור שחור כשצילו הסופני של מלאך המוות מרחף מעל, חשוב לזכור שאדם אינו רק גוף, אלא קודם כל נשמה. וגם כשהגוף נטמן באדמה הנשמה ממשיכה הלאה, אל מקום טוב יותר. יש לנו קשר רוחני איתה מכאן, ואנו עושים דברים לעילוי הנשמה. הנופל - שיש לו זכויות רבות ועצומות, והוא נפל במלחמה על ביטחון כולנו - נמצא כעת בגן עדן תחת כנפי השכינה. הדבר יכול לתת כוח, נחמה והקלה.
• הציעו עזרה טכנית. בידקו האם יש דבר מה מעשי שתוכלו לעשות למענם. בישולים, אירגונים, שמירה על הילדים, עזרה כלכלית.
• אין באמת רשימת כללים, ובכל זאת עוד הצעה: אומרים שהיום הקשה ביותר בשבעה הוא היום השמיני. העולם ממשיך אז במרוצתו, ואלו שאיבדו את יקירם נותרים מול קירות דוממים, זיכרונות אילמים וגעגועים צורבים. לכן, אל תשכחו אותם ביום שאחרי וגם לא בחודש שאחרי.
ואז, הניסיון מלמד שהחיים חזקים מכל. ברגע הראשון נדמה שבמותו של אהוב ליבנו, גם החיים שלנו נגמרו. אבל הזמן הוא רופא גדול, והימים שחולפים מאפשרים לחזור אט אט אל החיים, אל המשפחה ואל שאר החלומות שעוד נכונו לנו.
שנזכה לנחמה".
