חברה שלי, אימא לכמה ילדים קטנים, כתבה לי כך:
"אנחנו במילא מכינים סנדביצ'ים, אנחנו במילא שוטפים כלים, אנחנו במילא עוזרים לילדים בשיעורי הבית. הבחירה שלנו היא איך לעשות את זה, בשמחה או בעצבים, במרירות או בהתלהבות. הרי אם יש משימות אפורות שברור שנעשה היום – למה לא להחליט שנעשה אותן מכל הלב? שנוסיף להן כוונה, ונזכור מדוע אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים עבור יקירינו?
מאברהם אבינו למדנו לעשות פעולות שגרתיות של יומיום בזריזות ובשמחה ובהתרגשות. פרשת וירא מתחילה בסיפור המפורסם של הכנסת האורחים של אברהם. פרשני הפרשה מבקשים שנשים לב לפרטים: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
אברהם ממהר ורץ כדי לארח אנשים זרים, וגורם גם לאחרים להזדרז ולהצטרף במהירות אל החגיגה. הוא ממש רוקד עם המאכלים לקראת האורחים שלו, כאילו זכה באיזה פרס. יותר משהאורחים נהנים, נראה שאברהם נהנה לעשות את המשימה שבגללה הוא נברא – לסייע לזולת. אברהם אבינו מלמד אותנו שהשאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה אותו. באיזו גישה אתה מוזג למישהו כוס מים".
