איך מחזירים עטרה ליושנה?

היום – שבע שנים לפטירת הרב עובדיה יוסף. הנה כמה סיפורים קטנים-גדולים ששמעתי, עליו ועל מורשתו:

• כשהיה עולה לבמה לדבר, אלפים היו עומדים על רגליהם ומריעים לו. דקות ארוכות היו שרים ורוקדים לכבודו. עוזריו הקרובים מספרים שבעודו צועד לדוכן הנואמים, הוא היה לוחש לעצמו: "עובדיה עפר ואפר, עובדיה עפר ואפר". תזכורת תמידית לא להסתנוור מהכבוד והפרסום והתהילה.

• במו עיניי ראיתי אותו בוכה פעם מול קהל של אלפים. "מיליון ילדים יהודים בארץ ובעולם לא יודעים להגיד שמע ישראל", אמר בדמעות. העובדה שהידע הבסיסי הזה אינו נחלת הכלל, הכאיבה לו. לכן משימת חייו הייתה לא רק הלימוד האישי, אלא ההנגשה, ההפצה, היציאה החוצה. הוא גם ראה בכך את הסיבה להצלחתו: "אם זכיתי להבין משהו בתורה – זה רק מפני שעמלתי קשה שגם אחרים יבינו את התורה".

• סיפר אחד מילדיו: "בלילה הראשון במחלקה, אחרי שאושפז, ראינו שהוא מוטרד מאוד. שאלנו מה לא בסדר והוא השיב: 'אני בלי ספרים'. מיהרנו להביא לו כמה כרכים של גמרא, שירגיש טוב יותר".

• הלווייתו הייתה האירוע הציבורי הגדול בישראל. ראיתי שם כחצי מיליון איש, ושמעתי אחר כך הסבר מביתו רבקה: "כילדים היינו רבים בינינו בלחישות, כדי לא להפריע לאבא ללמוד תורה. עד כדי כך. ובכל זאת, היה דבר אחד שהוא התמסר לו יותר מאשר לתורה – הציבור. הציבור החזיר לו אהבה על 93 שנות מסירות. הוא בכה עם נשים עקרות, עודד מובטלים וקשי-יום, בירך באכפתיות ילדים שהתקשו בלימודם. זה יישמע מוגזם, אבל ניסינו פעם לחשב, ולדעתנו אבא ייעץ וחיזק לאורך השנים אישית מאות אלפי אנשים".

לזכרו.