זה אחד הכללי הקריטיים למריבה ולפיוס: לא להשתמש בביטויים חריפים מדיי, שאחר כך אי אפשר למחוק.
פרשת השבוע מזכירה איך העם עשה עגל זהב אחרי מתן תורה, ואיך משה שבר את הלוחות, אבל התחנן והתפלל וקיבל לוחות שניים. שימו לב למה שמשה רבנו מספר על הרגעים שבהם שמע על עגל הזהב:
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַיי: קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה".
למה נכתב כאן רק "עשו להם מסכה"? הם הרי עשו עגל מסכה, והשתחוו לו, ועבדו אותו. למה לבחור בניסוח מינימליסטי ועדין ומרוחק כזה? בספר הנפלא "שערי אהרון" מצאתי את ההסבר הבא:
"נאמר 'עשו להם מסכה', והטעם שלא אמר 'עגל מסכה' – מפני שחס על כבודם כי היה העניין הזה להם דבר מגונה מאוד מאוד".
כלומר, אלוקים לא אומר בצורה מפורשת מה היה החטא החמור, אלא בוחר בלשון עדינה יותר. אם יש קשר וברית ועתיד משותף, ואם רוצים למחול ולסלוח ולהמשיך ביחד, לא צריך להזכיר את כל החטאים ולפרט את כל השגיאות. להיפך. עדיף לטשטש ולמזער, לא להשפיל ולא להזכיר נשכחות. הנה, אפילו כשמדובר בעגל הזהב המפורסם, אנחנו רואים כאן ויתור על המילה המרכזית "עגל", כדי לחוס על כבודם של מי שחטאו. לא תמיד צריך לומר את הכול בפרצוף.