הנה כמה רגעים משבת בעיר לוד:
• קבלת שבת במכינה הקדם צבאית. סימני ההרס עוד שם. את הקירות השחורים מהשריפה – כבר צבעו בלבן. הרב איתמר בן יעקב מסביר שזה כבר מזמן לא סיפור של שכונה אחת בלוד, שכל הנוכחים כאן הפכו לחלק בסיפור הרבה יותר גדול ומשמעותי. בין ההריסות, המילים של "לכה דודי" מקבלות משמעות מיוחדת: קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה... הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי...
• סעודת שבת עם משפחות שמתאחדות אחרי ימים ארוכים. כשהאלימות גברה, הנשים והילדים עזבו את שכונת רמת אשכול, וכך גם חלק מהגברים. עכשיו הם שבים לאט לאט לבתיהם. נפגשים, משחזרים, מעכלים, חושבים מה הלאה. אוספים את השברים, תרתי משמע.
• הם מגלים במקום את מימדי ההרס, אבל גם את מימדי הערבות ההדדית. מאות מתנדבים מרחבי הארץ שמרו על בתיהם, חלקם עוד שם. אלפי חבילות שי וממתקים נשלחו אליהם, עם פתקים והקדשות. ומה שהכי ריגש אותם: גם תושבי שדרות שלחו להם המון פינוקים. "את מבינה? הם בעצמם תחת ירי, אבל הם רוצים לתמוך בנו".
• תפילת שחרית בבית כנסת דוסא. גם הוא נפגע וכבר כמעט שוקם מחדש. ואז, בבית כנסת סמוך, קידוש המוני שבו אחד מבני הקהילה קם ומברך "הגומל", בשם כולם, על כך שניצלו. ארז, תושב השכונה, עורך סיום מסכת. כמה לא מובן מאליו, אחרי כאלה ימים, לסיים מסכת שלמה בתלמוד. כמה מעודד ונכון לדבוק כך בלימוד, בשגרה, במשמעות.
• הסיור בשכונה כולל גם ביקור באחד הבתים שנשרפו. המשפחה נמלטה זמן קצר קודם לכן. ההרס מוחלט, ובמטבח עוד רואים קופסת שוקולית על אחד המדפים ששרד. על הקיר תלוי קישוט מושקע: "בזה הבית ישרו שמחה, שלום וברכה". המילים האלה מפוייחות.
• ולאורך השבת – המון מחשבות על משילות, ריבונות, אכיפה, דו-קיום, תפקוד המשטרה, שמירת חוק בסיסית. ופתאום בסוף אחת הסעודות, בירכתי את ברכת המזון ושמתי לב לפסוק האחרון: ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. קודם כל עוז, כלומר עוצמה וביטחון ואמונה, ומתוך העוז – שלום. הלוואי.
