שש מילים בפרשה מגלות לנו סוד גדול:
רוב המרגלים שנשלחים לארץ ישראל חוזרים אל העם במדבר מיואשים. לדבריהם אין טעם להמשיך במסע לישראל. תוך כדי דיבור על המפגש עם יושבי הארץ הם אומרים כך: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
כלומר: ראינו את עצמנו כחגבים, ולכן ככה גם היינו בעיני התושבים. חשבנו שאנחנו קטנים וחלשים, חסרי ביטחון עצמי, חסרי סיכוי – ולכן ככה גם האנשים שפגשנו בארץ תפסו אותנו.
התפיסה העצמית שלנו היא הבסיס. היא מקרינה החוצה. אם נתפוס את עצמנו כבעלי ערך ומשמעות, אם נצא לעולם עם אופטימיות וחזון ואמונה – ככה גם יסתכלו עלינו בחזרה.
זה נכון מול הילדים, בעבודה, בחברה, וגם במישור הלאומי, כמדינה.
כדאי לחשוב: האם ואיפה אנחנו רואים את עצמנו כחגבים?
