כל הורה יודע בתוכו את האמת המאתגרת הזו: אנחנו לא תמיד נהיה לידם וניתן להם יד. לא תמיד נוכל לומר "מותר" או "אסור". חינוך אמיתי הוא לא בגערות של "נו-נו-נו", אלא בהשפעה שלנו על הילדים לאורך שנים. בסוף בסוף צריך להרפות, לתת אמון ולאפשר להם להתקדם לבד.
בפרשת השבוע, פרשת וישב מתברר כמה עוצמה קיבל יוסף מהחינוך של הוריו. במפגש עם אשת פוטיפר היו ליוסף תירוצים רבים למה לחטוא – האחים שלו זרקו אותו לבור, הוא כבר חי בחברה המצרית, ומי יודע בכלל אם ישוב הביתה אי פעם. אז למה יוסף בוחר נכון? התשובה של חז"ל חזקה מאוד: "דמות דיוקנו של יעקב אביו נראתה לו". במקום אחר מוסיפים חכמינו: "גם דמותה של רחל אימו ראה". ברגעי משבר וספק, יוסף נזכר באבא ובאימא שלו, בערכים שלהם, בבית שלהם, והם היו לו למצפן. החינוך נבחן לא כשההורים באזור, מפקחים מלמעלה, אלא כשהם "דמות דיוקן" חיובית וחזקה שנזכרים בה.
הרב שמשון רפאל הירש כותב על כך, תחת הכותרת "דוגמה אישית": "הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות, הורים רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, הורים גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים, והורים ערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר. כל הדיבורים אינם עושים רושם על הילד – כמו הדוגמה החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו".
