להבחין בין טוב לרע

זה לא רק בגלל הר הבית. זה לא רק בגלל ההסתה בתקשורת הערבית. זה לא רק בגלל שאין אופק מדיני. זה לא רק בגלל אבטלה ושיעמום. כל ההסברים האלה אולי נכונים חלקית, אבל למה אין לנו אומץ לומר לעצמנו שאנחנו מתמודדים מול רשע? שיש אנשים שחורבן והרס ואלימות הם אידיאל עבורם? לא, לא כולם, אבל ודאי שלא מיעוט, לא כאן ולא במרחב המוסלמי כולו. לא צריך להתבייש לומר שאנחנו הטובים והם הרעים. המאבק הזה ברוע אינו חדש. מהדורות החדשות הרי ממש משתלבות בפרשה, פרשת "נוח": "ותישחת הארץ לפני האלוקים, ותימלא הארץ חמס". לא חמאס נאמר שם אלא חמס, אבל זה לא רק משחק מילים. התורה מתארת מציאות של שחיתות, אלימות, זריעת בהלה בכל מקום, יחס לא מוסרי כלפי הרכוש וכלפי הנפש. ואז, כשנדמה שאי אפשר יותר, מגיע המבול ומחריב את המציאות הזו. ואחריו – יונה עם עלה של זית, שהפכה מאז סמל לתקווה ולשלום, וקשת בענן. הקשת מעידה על כך שלא יהיה יותר מבול. מאז – זו אחריות שלנו. אולי ראוי הטרור שיבוא המבול וישטוף אותו, אבל החובה לבער את החושך ולגרום לטוב לנצח, מוטלת מאז על בני האדם. (מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות")

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.