"אחרי החגים" הגיע. "אחרי הקורונה" עדיין לא.
זה היה תשרי משוגע, מאתגר, מדכא, מדהים.
הכותרות עוסקות במיעוט שמפר חוק, אבל העולם היהודי בכללו – נמצא במקום אחר.
זה התחיל בסליחות הלא-המוניות, דרך תקיעת השופר בראש השנה שיצאה למרפסות ולגנים הציבוריים, ועד ליום כיפור כל כך יוצא דופן ולחג סוכות בלי אורחים וחגיגות. מספר המשתתפים בשיעורי תורה בלימוד מרחוק בליל הושענא רבה, הלילה האחרון של סוכות, שבר שיאים.
ושמחת תורה, החג הכי צפוף? משפחות בבידוד עשו הקפות בסלון, ובחוצות – ילדים התקשו להבין לאן נעלמו כל הממתקים והאקשן ולמה יש רק מניינים קטנטנים עם מתפללים שרוקדים במקום.
ובצאת החג, בהקפות השניות, מאות משאיות יצאו לערים ויישובים ברחבי הארץ, עם זמר וקלידן או עם מערכת הגברה, ואנשים פשוט יצאו למרפסות לרקוד. קשישים בכיסא גלגלים נופפו בהתלהבות, ילדים קטנים יצאו בפיג'מות.
רק מניין מתושבי הרובע היהודי רקדו ברחבת הכותל הריקה. ראש ישיבת רמת גן, הרב יהושע שפירא, רקד אתמול לבד באולם הישיבה שבשנה רגילה מלא במאות רוקדים. אלפים צפו בבית ורקדו איתו.
ומה עכשיו? בספרי החסידות כתוב שיש תרופות שצריך לקחת רק פעם בשנה, במינון חזק, והן מספיקות לכל השנה. כזה הוא חודש תשרי. קיבלנו מינון עצום של אמונה, כוח, שמחה, תקווה, אחריות, יצירתיות, תפילה, משפחה, סולידריות – יהי רצון שכל אלה ימשיכו ללוות אותנו כל השנה.
