במשך כל השבת התפללנו בניו יורק על המצב בישראל. כשהוספנו פרק תהילים בסוף התפילה, לא ידענו מה בדיוק קורה. במוצאי שבת התעדכנו, בדיוק כשיצאנו לקרוא את מגילת איכה ולהגיד קינות. וכך מצאתי את עצמי במעגלים עם אלף ילדים, בני נוער ומדריכים במחנה הקיץ "מסורה", כשכולם שרים:
"אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה".
אנחנו רגילים לומר את התפילה הזו בארץ על אחינו שבתפוצות, והנה אני איתם כשהם שרים אותה עלינו. שרנו וחשבנו על ההורים שרצו עם הילדים לממ"ד, על המילואימניק שהוקפץ בשבת, על חצי מדינה, בעצם.
בתנועת החסידות אומרים שבדרך כלל דמעות זולגות למטה, אבל יש זמנים שבהם הדמעות עולות למעלה. תשעה באב הוא יום כזה. זה לא יום שנועד סתם לבכות ולהתמרמר. זה היום לתעל את כל הצער והיגון גם לתפילה, לזעקה, לבקשה. אנחנו לא מתפללים רק על שקט בעזה. זה המינימום. היום זה היום לבקש בו על המקסימום. גאולה שלמה.
