שבוע טוב מניו יורק. לפעמים אפשר לראות תהליך היסטורי בעיניים, בפרטים הקטנים: יותר מ-2,000 סטודנטים הגיעו לשבת השנתית של "חב"ד בקמפוס". זה מספר שיא, אחרי השנה המאתגרת בקמפוסים. שמעתי מרבים מהם איך הם גילו את זהותם מחדש אחרי ה-7.10. זה תאריך שהכריח אותם לבחור צד, לברר מי הם. האם את ההתבוללות והריחוק יחליפו כעת חיבור לישראל וליהדות? הלוואי.
באתי לכאן כדי להרצות, אבל ההרצאות והשיעורים הם לא מה שחשוב. העיקר זה החיבוק. אנשים טסו במשך שעות כדי לקבל חיבוק יהודי. בסעודות השבת, בקידוש, בהבדלה, בתפילות.
אחרי שנה של אנטישמיות בקמפוסים, של מאבק מול תומכים, של צביעות אקדמית, הסטודנטים כאן פשוט נעמדו כל הזמן במעגלים, בלי להכיר את מי שלידם, שמו יד על הכתף ורקדו ביחד.
"מה היה הרגע הכי מרגש בשבת?", הם נשאלו במוצאי השבת.
רייצ'ל מלוס אנג'לס ענתה: "הרגע שבו הדלקנו נרות שבת ביחד, אלף סטודנטיות, ואמרנו ביחד את הברכה. זה לא היה הרגע הכי מרגש בשבת. זה היה הרגע הכי מרגש בחיים שלי".
"יהדות זה משהו שחשבתי שמת יחד עם סבא-רבא שלי", ענה אלי מטורונטו. "אף פעם לא חשבתי שאפשר לרקוד ולשיר את היהדות שלך".
וג'סיקה, מקמפוס קטן במדינת אלבמה, שהתחילה לאחרונה ללכת עם שרשרת של מגן דוד, אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא באה לשבת כזאת. זה היה עבורה מרחב בטוח לדבר על החיילים, על החטופים, על הכל. ובמהלך השבת עלה בראשה הרעיון לעשות עוד משהו בפעם הראשונה בחיים – להגיע לישראל. נזכיר: רוב יהודי ארצות הברית לא ביקרו מעולם בארץ.
כשהתבקשתי אני לסכם, אמרתי שראיתי בשבת הזו בבירור: אנחנו העם הכי קטן, אבל המשפחה הכי גדולה.
