אולי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אתמול בשש בערב הפסקתי שידור זום באמצע, כדי לרוץ עם הילדים למקלט. אזעקה בירושלים. מי בכלל זוכר איפה המקלט בבניין שלנו, והאם הוא פתוח. הבת של השכנים הייתה לבד בבית, אחת הבנות שלנו הייתה בחוג, ורשת צפופה ומודאגת של בירורים והודעות וטלפונים התחילה. ופתאום מכל עבר שאלו אותנו חברים אם אנחנו בסדר, שם בירושלים. לכמה רגעים בלבד, קיבלנו טעימה (מרה מאוד) משגרת החיים של אחינו שבעוטף עזה. זה לא נורמלי לגדל ככה ילדים לאורך זמן, זה לא נורמלי לאפשר בכלל מציאות כזו.

שמעתי אתמול משפטים כמו "לא ייתכן שיירו כך על בירת ישראל". סליחה, ועל שדרות מותר? האם כולנו חשים לאורך השנים מספיק ערבות הדדית ואכפתיות, או שפשוט התרגלנו לצבע אדום בדרום, וזהו? אולי כשאימהות באזור המרכז צריכות למצוא סידור לילדים כי בית הספר בוטל פתאום, אולי כשאנחנו בירושלים חושבים פתאום איפה הממ"ד הקרוב – נבין מה עובר על אחרים?

"כל ישראל ערבים זה לזה", כתב רש"י בפירושו לפרשה שקראנו בשבת האחרונה. זה לא רק תיאור מצב, אלא משימה. ואולי, אם האחדות והסולידריות בינינו תגבר, גם הביטחון מול אויבינו יגבר. הם הרי מרימים ראש כשהם מזהים חולשה, פירוד, פקפוק בצדקת הדרך ואדישות. אולי אז תתקיים בנו התפילה מהימים הנוראים, שנזכרתי בה אתמול פתאום כשראיתי תמונות מיפו, מלוד, מחיפה ומרמלה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ".

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.